לאורך כל ההיסטוריה היו תפילות תמידיות לבוא המים.לבוא המים שניקו, הגנו ממחלות, עזרו לבשל, הרוו את הצמא, עשו ירוק בעיניים, ועשו כיף במקלחת...
תפילה היא הבעת משאלה, בקשה מעומק הלב בדבר הגשמת רצון או חלום.
אפשר להתפלל באופן פרטי או ציבורי, בשירה או בריקוד, בכתיבה או בצעקה.
יערות, שפת הים, בתי כנסת, מסגדים, כנסיות ומסביב למדורה, היוו ועדיין מהווים אחלה מקומות לתפילה שמהלב.
אבותינו הקדמונים לא ידעו איך להתמודד עם מזג האוויר הקיצון;
עם סופות ברקים, ממטרים סוערים, שמש יוקדת וברד דוקר.
בעיקר הם לא ידעו איך להתמודד עם שינויי מזג האוויר התכופים. הם לא הבינו על מה ולמה בעל הבית כועס;
'מה עשינו? לא נתנו מספיק כבוד לראש הכפר'?
'זה שגנבנו תבואה מהכפר השכן גרם לסופה שהרסה את השדות'?
פה בצורת, שם שטפון, פה מפולת בוץ ושם רעידת אדמה והאנשים התחרפנו...
אי לכך ובהתאם לזאת; הם יצרו להם אלים;
מישהוא או משהו אליו יוכלו לפנות בבקשות, תחינות ומגילות של תפילות -
"אנא אל הגשם, הורד לי גשם על מנת שהיבולים יהיו יפים השנה."
"אנא אלת השמש הנדיבה, הוציאי את קרנייך על מנת שהאדמה הסדוקה תתאחה."
"אנא אלת התבואה, תעניקי לנו שפע וטוב, להזכירך, אנחנו רעבים!"
מה גדולה הייתה השמחה בכלל הכפר ושלוחותייו, כאשר אלוהי ואלות הטבע השונים הקשיבו לשוועותיהם, ומילאו בקשותיהם-
גשם פה, שמש זהובה שם, מילוי אגמים ונהרות, הפסקת השלג הקפוא, וצינון של רוח סתיו כאשר אי אפשר היה יותר להתמודד עם השרב.
גם אצל היהודים בקיבוצי הגלויות השונים,
הייתה תפילה לגשם.
כן, תפילה זו לא פנתה לרוחות השמיים, לכוכבי הליל ולשמש הכול יכולה
אך עדיין זו הייתה תפילה!
הציפייה היהודית לגשם באה לידי ביטוי בזמן בית המקדש ב-ניסוך (יציקה) של מים על גבי המזבח.
מקור טקס זה איננו ברור והוא איננו מוזכר בתנ"ך, אך הוא מסתמך על התלמוד. ובעצם, "שמחת בית השואבה" הוא טקס המסמל את הציפייה לגשם (נערך במוצאי החג הראשון של סוכות).
שלמה המלך התפלל לבקשת סליחה לחטאי העם ולהורדת ממטרים, על אף החטאים;
"בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ; וְהִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְהוֹדוּ אֶת-שְׁמֶךָ, וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן, כִּי תַעֲנֵם. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת-הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר יֵלְכוּ-בָהּ; וְנָתַתָּה מָטָר עַל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה." [מלכים א' פרק ח' פסוקים ל"ה-ל"ו).
לא רק קווין קוסטנר רקד (עם זאבים). גם חוני המעגל שלנו נתן אותה בריקוד;
בריקוד הגשם תוך כדי תביעה עקשנית מול אלוהים: "אני לא מפסיק לרקוד! עד שלא יורד גשם.."
ורבי עקיבא, לא סמך על תפילות תלמידייו, אלא אף הוא התחנן לאל שיוריד כבר גשם.
בישראל, כל מספר שנים, כאשר השמיים לא מורידים את הממטרים הרצויים –
מתחילה הסימפוניה הקבועה-
יש מים או אין?
חבל על כל טיפה?
התפלת מים, כן או לא?
שאיבת המים פוגעת במי התהום?
ומה יהיה על הכנרת? מה יהיה?
השנים חולפות, הממשלות מתחלפות והסוגיות נותרות.
אם הסוגיות נותרות, מה לנו נותר לעשות?
פשוט מאוד, להביט אל הים – מקור המים הגדול,
לשכשך בבריכה
ולנסוך לנו קצת מים על המצח,
בכל זאת, חם!
קצת צינון לא יזיק לנו...
